כך, הטוטם והוויטוריה מפסיקים להיות צורה יחידה ומתחילים להתבטא בביטויים מרובים, מבלי לאבד את מהותם. כל וריאציה מעמיקה היבט שונה של אותה כוח: לפעמים יותר טלורי ואבותי, לפעמים יותר שקט ועכשווי. הטרקוטה מקרבת לאדמה החיה, לחום של החימר שזה עתה נולד; השחור והשנהב מובילים לשדה של הקודש המינימליסטי, של ההשתקפות והגלריה.
בכל הקריאות, הסמל נשאר שולט במרחב עם אותה כוונה: לארגן, להגן, לאזן ולהוביל. הצורות משתנות, האנרגיה נשארת. טוטם ויטוריה, בגמישותו, מגלה שהכוח האמיתי לא חייב להיות נוקשה: הוא יכול להשתנות מבלי להתפרק, להעמיק מבלי לאבד את עצמו, לפרוח בשקט בכל צורה חדשה.
